נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם

בס"ד
נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם (ירמיהו ה, ו).
כתב וצילם: רפאל מלכה - חוקר צפת, מדריך טבע וטיולים בצפת וסביבתה.

שנת 1938, כמה שנים לאחר הפרעות שפרעו ערביי צפת ביהודי הרובע הקטן. זה כמה ימים שהשמועה נלחשת מפה לאוזן, רועי הצאן שהובילו את עדריהם במורדות הרובע, בואכה וואדי א-טוואחין (נחל עמוד עליון), נשבעו כי נמר ניסה לתקוף את עדריהם. היו שסיפרו ששמעו קולות ריסוק ענפים, בסמוך לבתיהם שבשולי העיר, ומשוכנעים הם כי באותו הנמר מדובר. באין מוצא אחר, סרו מאנשי צפת המודאגים לבניין המשטרה שברחוב העליון, לבקש הגנה מאותו טורף מסוכן. תלונתם נרשמה על ידי קצין אנגלי משועמם, והם שבו לבתיהם. עוד זוכרים הם את סיפוריהם של סבא וסבתא על הימים שלאחר רעש האדמה של שנת תקצ"ז, כי בין עיי החורבות של בתי הרובע הסתובבו נמרים, שריח המוות שעמד באויר משך אותם. עמד קצין המשטרה ומינה לו שוטרים מבין פקודיו, שייצאו עימו לסיור בשטח, שמא יעלו על עקבותיו של המשחית. באותם הימים שרת רפאל בן מאיר וחיה לבית משפחת עבו, הדור הרביעי לשושלת עבו, כשוטר מן המניין במשטרה האנגלית. צעיר לימים היה, אך ניחן בכח פיזי רב ובדעת איתנה. מכובד היה בעיני הבריות, יהודים וערבים כאחד, ורבים היו מכבדים אותו ובאים להשתתף בהוצאת ספר התורה מביתו בל"ג בעומר.

רפאל מלכה - נמר גליל

כך יצאה חבורת שוטרים, אנגלים, ערבים ויהודי, וסרקה את מדרונות ואדי א-ג'אג (נחל שכוי). לפתע, בעודם מתבדחים אודות פחדיהם של זקני העיר, נשמעו מן הסבך קולות ענפים נשברים. החבורה עצרה מלכת, ושמרה על שקט. שניים מן השוטרים כיוונו רובים לעבר המקום ממנו נשמעו הקולות. הכל היו דרוכים, והנה מן הסבך צעד בבטחה גור נמרים, שלרגע נדמה בעיניהם כחתלתול מגודל. הזדרזו השוטרים ופתחו במרדף אחר הגור, אלא שקול נהמה חנוק ורם, הרעיד את האוויר ואת לבם. מן הסבך הגיחה לפתע נמרה, ובתנועות גמישות וזריזות ביקשה להטיל כל כובד משקלה על אחד השוטרים. חברו שהבחין בנעשה, הרים את רובהו וירה לעבר הנמרה. זו נפגעה והשתטחה על האדמה מדממת. עוד הם מנסים להירגע מן הדרמה שהתחוללה זה הרגע, ושוב נשמעו מפצי ענפים, ולאחריהם צעדו שני גורי נמרים תועים, שחיפשו ככל הנראה את אמם. שוב מרדף, שהביא עמו הצלחה חלקית – גור אחד חמק ונעלם בסבך האלונים, ואת השני הצליחו ללכוד. נטלו השוטרים את גווית הנמרה, ואת הגור, שלא הפסיק לנסות לשרוט כל מי שהתקרב אליו, ועלו חזרה אל העיר.

על פי בקשתו, קיבל רפאל עבו את גווית הנמרה, ממנה, כך חשב, יוכל להכין פוחלץ יפיפה. את הגור שנלכד אימץ הקצין האנגלי, שהביאו לחדרו שבמגורי הקצינים בבית החולים של המיסיון (היום בית בוסל). שעשעה אותו המחשבה כי יוכל לגדלו ולאלפו, אך הגור לא הראה סימנים כי הוא מתכוון לאמץ את גינוני הנימוסים האנגליים. יש מאנשי צפת שזוכרים את הקצין האנגלי, לבוש במדיו המצוחצחים, המחזיק בידו רצועת עור ומוליך לפניו את גור הנמרים, משל היה כלב פוקסהאונד אנגלי.

נמר גליל

ימים חלפו וחודשים, והגור גדל והולך, וכבר מתגנב הוא אל חצרות השכנים ורודף שם אחר תרנגולותיהם. גם כשביקש לא פעם הקצין להאכיל את בן טיפוחיו, שלף הלה טופרים חדים מבין כריות כפות רגליו, ושרט בידיו שריטות עמוקות. ברור היה לו כי לא יוכל להמשיך ולהחזיקו אצלו, וממשרדו שבתחנה צלצל לגן החיות של תל אביב, וביקש שיבואו לקחתו. שבעה חודשים טיפל בו, ואינו יכול עוד. באו עם רכב סגור, העמיסו את הגור שכבד בינתיים והביאוהו לעיר תל אביב. בשערי גן החיות המתין לו יואכים (ג'וני) סושיה, מטפל ותיק בחיות הגן, שמונה למטפלו האישי. כבר מן ההתחלה ניתן היה להבחין כי נמרי הגליל הם מן הגדולים שבנמרים, ואף שאך גור היה, היה גודלו כמעט כשל נמרה אפריקאית שהייתה בגן. יואכים הרים את הגור המגודל והכבד, וביקש מן הצלם כי יצלם אותם יחד ביום בואו של הגור לגנם. יואכים ליטף את עורפו של הגור, ונדמה היה לו כי שערותיו של זה ארוכות וצפופות משל שאר חתולי הגן, על כן קרא לו בחיבה 'טדי בר' (על שם שהיה שעיר כדב צעצוע). טדי היה לאטרקציה עבור באי גן החיות, והוא נפטר בו בהיותו בן שש עשרה, גיל זקנה מופלגת עבור נמרים. עורו והגולגולת שלו הועברו לאוסף הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב. ברוך גופר, מי שהיה מנהלו של גן החיות התל אביבי משך שנים, סיפר את סיפורו של 'טדי' בספר זכרונותיו מימי גן החיות 'גם לחיות נשמה', ומדגיש כי כל ימיו בגן היה 'טדי' למוקד התעניינותם של מבקרי הגן, בין השאר בשל העובדה כי ניצוד בארץ.
טדי, כמו כל נמרי צפון הארץ, שייך היה לזן נמרים המצוי כיום בסכנת הכחדה בכל ארצות תפוצתו: טורקיה, לבנון, סוריה וצפון הארץ. אנחנו קוראים לו נמר גלילי, אך בלשון העולם הוא נקרא נמר אנטולי (Panthera pardus tulliana). באנטוליה, כמו בטורקיה כולה, לא נראה הנמר האנטולי למעלה משלושים שנה, עד שבתאריך 4 נובמבר 2013 התפרסמה ידיעה בעיתונות התורכית כי ליד דיארבקיר, בדרום מזרח תורכיה, נורה על ידי רועה צאן, נמר שתקף ופצע את בן דודו.

עד שנות הארבעים היו נמרים מהזן הזה לא נדירים כל כך בגליל ההררי. מדי פעם נתקל איזה רועה בנמר, פגישה שהסתיימה אומנם עם גווית נמר, אך גם עם רועה קצוץ אצבעות. מה שסיפרנו פה עלה בתוך מחקר מרתק שערכנו בנעורינו. ביודענו כי דרי גן החיות הישן של תל אביב, כמו גם עובדיו, הועברו לספארי ברמת גן, פנינו אל הספארי וביקשנו מידע אודות הנמר הכי מפורסם בארץ. הם הפנו אותנו אל יואכים, מטפלו של טדי. נסענו לתל אביב לפגוש אותו, שמענו את סיפוריו, והוא העניק לנו מבחר צילומים שהוציא מאלבומיו הרבים. אך ההפתעה האמיתית הייתה כאשר עצמונה פינקלשטיין-עבו ז"ל, בתו של רפאל עבו, ציינה בפנינו כי בבית אמה יש עור של נמר שצד אביה. טיפסנו אל בתי הרכבת שבנתה שרה לוי בהר כנען, אל ביתה של לורה עבו, אשת רפאל. הבית היה מלא בפוחלצים של חיות וציפורי בר שרפאל צד ופחלץ בעצמו. לורה טיפסה על סולם והורידה מן הבויידעם גוש עור צהבהב. ניערנו ממנו את האבק, וצילמנו. על כוס תה סיפרה לורה את סיפורו של העור, ואנחנו כמעט התעלפנו לגלות שיש בידנו צילומים של הגור וצילום עורה של אמו. עד היום כשאני מטייל בנחל עמוד, אני מתבונן היטב לתוך סבכי הצמחיה, מדמה בנפשי כי עוד רגע יגיח מתוכם חתול יפהפה, גדול מימדים ובעל חברבורות גדולות בצבע שוקולד.

Section: 
Section2